מאת איתן קצף, זכיין אנגלו סכסון תאילנד

Respect Thailand

יש רגעים שצריך פשוט להצטרף ולעשות מעשה. לא כי מישהו ביקש, לא כי מישהו אשם אלא כי יש דברים שפשוט לא יכולים לעבור לידך.

תאילנד עבורי היא לא רק מקום עבודה. היא הפכה לבית השני שלי. מקום שמאפשר לנשום, להאט, לראות דברים אחרת. וכשאתה רואה מישהו פוגע במקום שאתה אוהב, גם אם זה בלי כוונה, אתה לא יכול ולא צריך לשתוק.

אתה חייב לעשות משהו.

בישראל אנחנו רגילים לפעול אחרת. אנחנו עם שמדבר מהר, חושב מהר, מגיב מהר. גדלנו במציאות שבה מי שלא נלחם,  לא שורד. זה חלק מה- DNA שלנו (לצערנו). אנחנו ישירים, סקרנים, לא מפחדים לשאול, לא מתביישים להביע דעה. זו עוצמה, אבל לפעמים אותה ישירות יוצרת פער כשאנחנו מגיעים לתרבות רגועה כמו תאילנד.

כאן, השקט הוא עוצמה. הנימוס הוא דרך חיים. החיוך הוא שפה. כשישראלי מרים קול או מדבר בביטחון, התאילנדי לא רואה בזה חוצפה, הוא פשוט לא רגיל לזה. מבחינתו זו צורת תקשורת לא מוכרת. לא רוע, לא בהכרח התנשאות, פשוט תרבות אחרת. וככה, בלי כוונה רעה, נוצרות בנינו אי הבנות.

זה לא שכיח, זה קורה ולאחרונה קצת יותר מידי.
התאילנדים חיים לפי עיקרון פשוט, שלווה = ביטחון. מי ששומר על רוגע, שומר על כבודו ועל מקומו. זו מדינה שמאפשרת הכול אבל גם יודעת להציב גבולות כשצריך. החיוך כאן הוא שפה, והכבוד הוא חוק לא כתוב.

בימים שאחרי המלחמה, זה האתגר האמיתי שלנו. למצוא את האיזון בין הרצון לפרוק לבין האחריות לשמור. לא רק על עצמנו, אלא גם על איך שאנחנו נראים בעיני העולם.

Respect Thailand נולדה בדיוק מהמקום הזה. לא כדי להטיף, לא כדי להאשים, אלא כדי להסביר.

הרעיון פשוט:
לייצר שפה משותפת. מקום שבו הישראלים והתאילנדים יכולים להסתכל אחד על השני בעיניים טובות ולהגיד “אנחנו שונים, אבל אפשר להבין אחד את השני.”
הכל מתוך אהבה, לא ביקורת. מתוך הבנה של הפערים, ולא מרצון לגשר בכוח.
כדאי להזכיר, בשקט, שאנחנו לא צריכים להשתנות כי כבר יש לנו עם נפלא. רק להבין.

בעיניי, רוב הישראלים כאן – בעלי עסקים ותיירים כאחד – הם אנשים מדהימים. הם מכבדים, נדיבים, חמים, אוהבים את המקום הזה באמת. אבל לפעמים צריך שמישהו יגיד את זה גם בקול, ויעזור לתרגם את הלב שלנו לשפה התאילנדית.

זו הסיבה שהחלטתי להקים את Respect Thailand.

Respect Thailand היא לא קמפיין קצר טווח, ולא מטיפה למוסר או צדק. זו תזכורת שקטה שכבוד הוא לא דרישה, אלא בחירה.
זו אמירה של אהבה. של הבנה. זו יוזמה שמזכירה לכולנו שכבוד הוא לא מילה חלולה.
זאת הדרך שלנו לבנות חיבור אמיתי.

בקרוב נצא עם אמנה, מעין מורה נבוכים של "עשה ואל תעשה", "מקובל ולא מקובל". מדריך התנהגותי בסיסי שמסביר איך להתנהל כאן ואיך להבין את התרבות המקומית. איך מחווה קטנה אחת יכולה לפתוח דלתות ולבבות.

תאילנד נתנה ותמשיך לתת לנו הישראלים כל כך הרבה  שלווה, רגעים של אושר ושמחה, לחלקינו גם פרנסה, השראה, ולרבים מאיתנו אפילו בית שני. כל מה שהיא מבקשת בחזרה הוא דבר אחד פשוט, כבוד.

זה לא תנאי, אלא תזכורת. וזה, בינינו, הדבר הכי קל והכי יפה שאפשר לתת.

ב ה צ ל ח ה 🙂